הטרדה מינית היא כזו אשר לרוב לא משאירה סימנים חיצוניים ברורים. הטרדה מינית שאינה ברורה תמיד לכלל ולעיתים גם לא לאלו שחווים אותה על בשרם ונפשם. הטרדה מינית שפעמים רבות, כאשר אנו חווים אותה, איננו מבינים ברגע הראשון שהיא כזו. אלימות שבה לתוקפים, בדרך כלל, יש מגוון כוחות רב יותר מאשר לנתקפים. הטרדה מינית המפחידה אותנו. הטרדה שקל יחסית להתעלם ממנה. הטרדה שנוח יותר להשתיק אותה מאשר להתמודד ולטפל בה.
הטרדה מינית מאיימת על הלכידות החברתית ולכן משתיקים אותה.
המסרים המשתיקים בקיבוץ עוברים ומחלחלים בלי מילים, לא בצורה ישירה וברורה. את מנגנוני ההשתקה ניתן למצוא במקומות שונים בחברה הקיבוצית.
בקהילה הקיבוצית, יש עדיין לכידות חברתית רבה יותר מהרגיל. לכידות חברתית נתפשת לרוב כדבר חיובי. היא נותנת תחושת ביטחון לחברי הקבוצה. אבל רק לחברי הקבוצה שלא מאיימים על אותה לכידות חברתית. אלה המאיימים, מושתקים או אף מוקעים מהחברה.
הטרדה מינית בקיבוץ היא מצב של פיגוע רב נפגעים. או נכון יותר לומר, שלא התקיפה עצמה אלא חשיפתה הינה בגדר פיגוע רב נפגעים.
המשבר בחיי הנפגעים, מתחיל מאירוע הפגיעה וממשיך אחר כך, לעיתים יותר ולעיתים עוד יותר. הדבר תלוי הרבה בתגובות החברה. התגובות הגלויות והתגובות הסמויות. אלה ישפיעו על זמן שמירת הסוד, על דרכי גילויו, ועל דרכי ההתמודדות המקצועית והחברתית.
המשבר בחיי כל היתר מתחיל מרגע חשיפת ההטרדה המינית. בני ביתם של הנפגעים; הורים ילדים, בני זוג, חברים. התוקף ובני ביתו: הורים, ילדים, בני זוג, חברים. קהילת הקיבוץ על מרכיביה: הנהגת הקיבוץ, אנשי טיפול, החברים ברחוב הקיבוצי. אין הפרדה בין שלוש יחידות אלו, וכל אחד מחברי הקיבוץ נמצא באחת מהן , שתיים או לעיתים בשלושתן.
אנו יכולים לומר כי חברה בה קורות הטרדות מיניות הינה פגועה עוד לפני גילויי התקיפה, אולם אז, בדרך עקיפה אנו מחזקים את דינאמיקת ההשתקה, שכן חברה אינה מעוניינת להיראות בעיני עצמה, או בעיני אחרים, כחברה פגועה. אז החברה בריאה ונורמאלית ומתפקדת עם כל משברי החיים "הרגילים", עד שנחשפת הטרדה מינית. ישנה זהות בתזמון תחושת הפגיעה בין החברה לתוקף. החיים מופרים באחת, ולכן ישנה גם זהות "אינטרסים" לגבי הצורך בחזרה לשגרה. הפרת שגרת חיי התוקף נראית יותר לעין. חייו היו רגילים עד כה, והנה בגלל דיבור על אירוע כלשהו, מתהפכים לגמרי. במידה מסוימת, התוקף דומה לנו יותר. חיינו התנהלו להם והנה בגלל דיבור על אירוע כלשהו, מתהפכים לגמרי. אנו יכולים להזדהות יותר עם תחושת השבר בחיים הקורה בגלל "סיפור" של מישהו אחר. מבחינת התוקף, המשבר אינו אירוע התקיפה עצמו אלא תחילת הדיבור עליו. גילויו, חשיפתו לאוזניים נוספות. זהו גם רגע המשבר מבחינתנו כחברה. ולכן, מבחינת החברה, אם לא נדבר על התקיפה, לא יהיה משבר. האפשרות של "להרוג את השליח" קורצת מאוד. מה גם שבדרך כלל ל"שליח" בסיטואציות אלו אין הרבה כוח.
